אבי ומרים מנהלים את הקפיטריה של הכפר השיקומי “עדי נגב – נחלת ערן” ביד רמה, בכל יום הם מכינים תבשיל אחר וטעים לעובדים ולמטופלים. מרים מתנדבת באופן קבוע ואבי עובד במקום, כל ההכנסות לקפיטריה הן לטובת דיירי הכפר השיקומי.
ספרו על עצמכם:
“אנחנו מרים ואבי, זוג נשוי כבר 48 שנה, גרים במושב רנן, היינו חקלאים כל חיינו עד שהגענו לפה, לפני ארבע שנים. נולדו לנו ארבעה ילדים, הם התחתנו והביאו לנו נכדים. הנכדים שלנו משרתים בצה”ל, ביחידות קרביות”.
איך הגעתם לכפר?
“לפני שבע שנים, הבן שלי נהרג בתאונת דרכים קטלנית. שלושת הנכדים שלי היו אתו ברכב, הם היו בדרך חזרה מביקור אצל אחותם הקטנה, בת השנה וחצי, שחלתה בלוקמיה והייתה מאושפזת בבית החולים שניידר.
קבלתי טלפון שהרכב שלנו עבר תאונה קשה בצומת גילת, התראה מאיתורן של הרכב. אמרתי לאבי “טוס לצומת גילת”.
צלצלתי לכל העולם, לילדה שלי, לילדים, רצתי ממקום למקום כמו מטורפת. הרגשתי בתוך תוכי שיש משהו שהוא לא בסדר. התקשרתי למד”א ושאלתי אותם על התאונה, הם לא ענו לי. פתאום אני רואה את הנכדים שלנו מגיעים, יחד עם פסיכולוגים, עובדות סוציאליות, צוות שלם. אני מבקשת מהם לדבר עם הנכדים לבד. אני מגיעה לנכדים ושואלת אותם: “איפה אבא?” הם אומרים לי שמטפלים בו באמבולנס השני. הם יצאו בלי שריטה אחת.
כולם התחילו להגיע אליי, אחיות שלי, הילדים, הנכדים. כולם. אבי אומר לי: “זהו, זה נגמר”. אני אומרת לאבי: “מה נגמר? מה?”. כבר ידעתי ולא רציתי לדעת”.
זו בשורה קשה, איך התמודדתם איתה?
“הלכתי לעובדת סוציאלית והיא אמרה לי שאני צריכה ללכת ולהתנדב בשביל לשחרר את הלב. המליצה לי על מקומות כמו בית החייל ועדי נגב, החלטתי שאתנדב בקפיטריה של עדי נגב – נחלת ערן כי הבן שלנו אהב בישול. הוא ממש אהב בישול”.
אבי, למה החלטת לבוא לכפר עם מרים?
“לא יכולתי לראות אותה שבר כלי, אמרתי למרים שהיא חייבת לצאת. אמרתי לה: “מרים, את חייבת להעסיק את עצמך, אם לא, המצב שלך יהיה הרבה יותר גרוע”. הגענו להתנדב בכפר, התנדבנו יום אחד. ביקשו ממנו להתנדב עוד יום ועוד יום. החלטנו להישאר”.
למה דווקא בכפר השיקומי של “עדי נגב – נחלת ערן”?
“כשאדם נמצא פה, במקום הזה, הוא רואה אנשים שכמעט איבדו הכל, אי אפשר להישאר אדיש. כל עובד שנמצא פה, מתנדב או משתקם מעריך את החיים מחדש. וזה מה שאנחנו עושים יום יום, מעריכים את החיים וזוכרים את הבן שלנו, משה, בדרך הכי חיה שאפשר”.
