נועה, בת 26, אמא לשני ילדים, מורה מחנכת בכפר השיקומי “עדי נגב – נחלת ערן”, עשתה שירות לאומי בכפר וכך נחשפה לעבודה בחינוך המיוחד. היא התאהבה בתלמידים והחליטה ללמוד חינוך מיוחד בשביל לחזור לחנך אותם בכפר.
ספרי על עצמך:
“קוראים לי נועה סרוסי כהן, מבאר שבע, נשואה עם שני ילדים קטנים ומתוקים. הגעתי לכפר כבת שירות, הפעם הראשונה שלי הייתה בסיירת. התאהבתי במקום ישר. לפני שסגרתי כאן שירות מאד חששתי, כשבאים בפעם הראשונה יש חשש מאנשים עם מוגבלויות, בעיקר חוסר חשיפה שלי לעולם המדהים זה. החלטתי שלא משנה מה, אני סוגרת כאן שירות. התאהבתי במקום, בילדים. הכפר הוא כמו ציור שנכנסים אליו, מקום קסום שמתאהבים בו. הייתי אז בת השירות היחידה בבית הספר, התעקשתי להיות כאן ולעבוד עם ילדים עם מוגבלות. נחשפתי לעולם של חינוך מיוחד, הבנתי שזה הייעוד שלי בחיים, התחלתי ללמוד תואר ראשון בחינוך מיוחד בספרות. למדתי חינוך מיוחד בשביל לעבוד כמורה בכפר, עשיתי את הסטאז’ שלי כאן”.
למה חשוב ללמוד הוראה בחינוך מיוחד?
“אני חושבת שלא כולם יכולים לחנך בחינוך מיוחד, אבל מי שכן יכול, הקב”ה נתן לו נפש מלאה בכלים. מי שיכולה, שתלך על זה עד הסוף. זו לא עוד עבודה, זו עבודה עם סיפוק. את קמה בבוקר ויודעת שהילדים צריכים אותך, ואם אין אותך אין אף אחד. אני מרגישה שאני נותנת כל יום יותר מהיום הקודם”.
מה מרגש אותך בעבודה?
“יש ימים שאת אומרת לעצמך, הנה, הצלחתי לגמול עוד ילד. הנה, הילד הזה אמר מילה שלא שמענו. ותלמיד אחר מתחיל ללכת. למשל יאיר, אחד התלמידים, היה במעון הקודם והגיע אלינו בגיל שלוש והתחיל לצעוד. אני איתם מגיל שלוש, מקבלת אותם. הם מקבלים כאן מגוון טיפולים מסביב לשעון: קלינאות תקשורת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק. זה מפתח אותם. אני רוצה לקדם את התלמידים הלאה, שיוכלו להשתלב בקהילה בכיתות רגילות. זה החלום שלי”.
במה היית רוצה שאנחנו כחברה נשתפר?
“לגלות חמלה. אם אנחנו נחשפים לאדם עם מוגבלות בחוץ, בקניון, בפארק, ובכל מקום אנחנו צריכים לגלות הבנה וחמלה. גם ההורים, לא להתבונן במבטים משונים שגורמים להורה להתכווץ בתוך עצמו. סבלנות, מילה טובה. אני חושבת שזה יהפוך את העולם ליותר טוב. מדברים על תיקון עולם? זה תיקון עולם”.
תני טיפ למורה מתחיל בחינוך המיוחד:
“אני עובדת כאן 9 שנים. הייתי ממליצה למורה מתחיל להיות ראש גדול, להיות יצירתי, לחשוב על פרויקטים. במה אפשר לקדם את הילד שבעולם הוא יהיה הוא עצמו. לתת לו כישורי חיים. כמה שיותר כלים לתת לו, על מנת שבחוץ יהיה עצמאי. אחר כך רואים את הפירות. לא תמיד רואים את זה מיד בחינוך המיוחד, דרושה כאן התמדה”.
מאיפה את שואבת כוחות?
“המשפחה שלי, בעלי, הילדים. ההורים שלי וכמובן הקב”ה”.
