“אני מאד מקווה שנתי חי, אני צריכה אבא לילדים שלי”

נתי מרום, מגבעות בר בדרום, נפצע באופן אנוש לפני חודש וחצי בתאונת דרכים כשהתאמן לקראת מרתון טבריה. אפשר לומר שמרוץ החיים האמתי של חייו, החל היום. המירוץ שבו הוא עובר שיקום יום יומי לקראת חייו בעדי נגב – נחלת ערן: “חגגתי יום הולדת לאחרונה, זו המתנה הכי גדולה שקיבלתי, החזרה לחיים”

נתי (נתנאל) מרום, בן 47, אב לשלושה ילדים, עמית, תמר ועומר. הוא מתגורר עם רוית אשתו בגבעות בר. חייו היו טובים, אפילו טובים מאד. הוא ואשתו מוצלחים בתחומם, הוא עובד בניהול מערכות מידע ואשתו עורכת דין, חייהם התנהלו ללא הפתעות. עד שיום אחד, לפני חודש וחצי, חייו התהפכו לחלוטין.

בשנת 2015 החל נתי לרוץ למרחקים ארוכים, את ה10 קילומטר הראשונים שלו עשה פחות משעה, הוא המשיך לרוץ, עד שהגיע לריצה רצופה של 130 קילומטר. נתי השתתף בלא מעט מרתונים, מרתון ירושלים, מרתון תל אביב, חצי מרתון במכתש הקטן ועוד. את תחביב הריצה הוא הפך לתחביב מקצועי, והצליח לשפר באופן פלאי את זמני הריצה שלו שהפכו אותו למהיר בתחומו.

לפני כחודש וחצי, נפצע נתי בתאונת דרכים קשה בזמן אימון אינטנסיבי למרתון טבריה שצריך להתקיים בעוד כשבועיים. במרתון הזה, נתי כבר לא ירוץ. הוא מספר, שלקראת ההכנות לאימון, חייו השתנו:

“התאמנתי עם שני חברים למרתון טבריה, אורן זיני ואדיר מכלוף, שניהם רצים בגן יבנה, חשבתי לרוץ איתם כי הם חזקים ואני בקצב שלהם. על זה המאמן המליץ לי. עשינו ריצה אחת ביום שבת בבוקר, 30 קילומטר בקצב של 3.40 דקות לקילומטר, המאמן שלי היה מאד מרוצה, ואמר “יאללה בוא נמשיך”. אז החלטנו להתאמן לקראת הריצה השנייה, ריצה של 25 קילומטר, אני קורא לה, הריצה ששינתה את חיי”.

בזמן שנתי מספר את סיפורו, ניתן לראות שלמרות הפציעה הקשה, הוא משתקם בצורה טובה ביותר. יש לו אמנם עדיין קושי בהליכה, הוא מתעייף בקלות, אבל לא מוותר. הוא עדיין לובש את בגדיו הספורטיביים ונתמך במקלות הליכה של מטפסים . אני יושבת איתו בספסל מחוץ למתחם השיקום יום ב”עדי נגב – נחלת ערן” רגע לפני טיפול פיזיותרפיה. ביקשתי שיגיע קצת מוקדם יותר, שנוכל לשבת בנחת ושיספר לי את סיפורו. נתי, עדיין לא מאמין שעבר אירוע כה קשה, כזה ששינה עבורו את כל כללי המשחק.

“נפגשנו בחמש וחצי בבוקר בגן יבנה במרכז המסחרי, שמתי את הטלפון באוטו ולקחתי איתי שתייה. התחלנו לרוץ יחד, כל האירוע של התאונה מחוק לי מהזיכרון, אני יודע שרצתי רק בגלל התיעוד שיש לי בשעון החכם. הריצה תוכננה ל25 קילומטר, רצנו לכיוון אשדוד, עשינו הקפה וחזרנו לכיוון גן יבנה. בחזור, בשעה 7:20, נכנסנו לגן יבנה ועברנו כיכר אחת, בכיכר הייתה ניידת טיפול נמרץ שעמדה במקום ללא קשר אלינו. חבר שלי עמד מאחורי רגע לשתות ואני המשכתי לרוץ לבד. אני הובלתי את הדבוקה הראשונה של הרצים המהירים, המאמן, אורן זיני, היה לפניי. אחרי הכיכר, אורן ואדיר החליטו להגביר ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף, אמרתי להם שטוב לי בקצב שלי, הייתי בקצב של 4.10 דקות לקילומטר. הם הגבירו את מהירות הריצה שלהם והתרחקו ממני בקילומטר. ברגע שעברתי את הכיכר, היה פיתול בכביש, באותו הרגע נכנס בי רכב, משהו כמו 90 קמ”ש של פגיעה”.

נתי ממשיך לתאר את סיפורו הקשה, שבו היה פצוע באופן אנוש, הוא מצליח לספר את הסיפור בחיוך גדול, למרות הקושי הקיים:

“הרכב פירק אותי לגמרי, עפתי באוויר ונפלתי על הזכוכית של הרכב הפוגע, התגלגלתי על הרצפה. הניידת טיפול נמרץ שהייתה מאחורי במקרה, צפתה באירוע וישר ניגשה לטפל בי. החבר שעצר לשתות ראה את התאונה ורץ למקום. עבדתי המון דם, הרגל שלי הייתה שבורה, היד והגולגולת. הייתי חסר הכרה. קיבלתי חמצן בניידת, הפרמדיק חשש שיש לי פגיעה בעמוד השדרה. הנהג של האמבולנס ראה את חברים שלי רצים לזירת ההתרחשות ואמר להם: “הגופה של חבר שלכם מאחורה”.

בזמן שחבריו של נתי הגיעו למקום בשביל לבדוק שאכן מדובר בגופת חברם, הם מבינים שהם צריכים לעשות עצירה מלאה, ולבדוק איך ממשיכים הלאה מהאירוע הקשה. נתי מתאר, שזה היה מצב לא

פשוט.

“חבר שלי עלה לניידת והיה לו קשה לצפות בי במצב הזה, הנהג אמר שזו התאונה הקשה ביותר שהוא נתקל בה. הייתי במצב אנוש, הם לא האמינו איך בשנייה אחת, כשעוד דיברנו על ארוחת בוקר, החיים השתנו לנגד עיניהם. פינו אותי לאמבולנס לבית חולים אסותא באשדוד, ניסו לייצב את המצב שלי שם, חברים שלי חשבו באותו רגע איך מודיעים לאשתי”.

חבריו של נתי ביקשו מחבר משותף מהישוב מיתר שיסע לאשתו של נתי ויעדכן אותה באירוע המצער. ביתו תמר, חיכתה במרפסת בחוץ לאביה וראתה שהוא אינו חוזר, אלא שהגיע אדם אחר למקום, כזה שהיא לא מכירה. אשתו רוית, הבינה שמשהו אינו קשורה ורק ביקשה לראות את נתי.

“אישתי חכמה, היא מבינה שמשהו לא קשורה. הוא מעדכן אותה שהייתה לי תאונה קשה ושאני מאושפז בבית החולים. היא אמרה לו: “אני מאד מקווה שנתי חי, אני צריכה אבא לילדים שלי”. משם הם נסעו לאסותא באשדוד. אישתי רואה שהמצב שלי קשה. לאחר כמה שעות מגיע רופא ומעדכן אותנו: “הצלנו את החיים של נתי”.

לאחר ייצוב מצבו הקשה של נתי, מעבירים אותו לבית החולים בלינסון בגלל המומחיות לפגיעות ראש. חבריו ומשפחתו של נתי מגיעים לבקר אותו במשך שבוע וחצי בבית החולים, עד שנתי פוקח את עיניו ומבין שעבר אירוע משמעותי מאד.

“אני מתעורר, שאלתי את אישתי מה אני עושה פה בכלל. היא סיפרה לי שהייתה תאונה. ביקשתי שתקרא לחבר שלי אדיר שהיה איתי בריצה. הוא סיפר שהיה אירוע מאד קשה. חברים שלי מעולם הריצה ליוו אותי, המשפחה שלי הייתה איתי, כולם התפללו. משם התחלתי טיפולים של “איך אני מתקדם בחיים”.
נתי חיפש מקום קרוב לביתו שאליו הוא יוכל לעבור אליו, בזמן החיפושים הוא קיבל המלצות להגיע לכפר השיקומי ב”עדי נגב – נחלת ערן”, מקום שמאפשר תהליך שיקומי קרוב לבית יחד עם המשפחה.

“מאד רציתי להיות קרוב לבית, אחד השיקולים שלי היו שאני רוצה להיות בדרום. רצינו לבוא לעדי נגב, בעדי נגב אמרו לי להגיע לטיפול בשיקום ולחזור הביתה. בשבילי זה היה מצוין. ככה אני יכול לעבור טיפול מצויין ולחזור הביתה. אני שמח שהגעתי לכאן, הפיזיותרפיסטים פה מצוינים, בזכותם הצלחתי להתקדם ולעמוד על הרגליים. סיממתי סידרה של טיפולים במחלקת השיקום, ושבוע שעבר התחלנו פה טיפול של קפיצות. לא האמנתי לזה”.

נתי מחוייך ושמח לעמוד שוב על הרגליים, הוא מספר שהוא קיבל את חייו בחזרה, הוא לא האמין שהוא יקבל הזדמנות כזו שוב.

“חגגתי יום הולדת לאחרונה, וזו המתנה הכי גדולה שקיבלתי, החזרה לחיים”.