נראה לי שמאז ומתמיד ידעתי שאעסוק בתחום הטיפול,
כבר בצבא הייתי חובש, ודי הרגשתי שזה יושב עליי בול.
ואחרי הצבא לקראת הלימודים,
החלטתי שפיזיותרפיה זה המקצוע שאיתו אתחיל את החיים.
בזמן הלימודים היה לי ברור שאפנה לתחום השיקום,
להיות שם מהרגע הראשון ולעזור למטופל אשכרה לקום.
אבל יש תחום אחד שרחוק מאור הזרקורים,
תחום שגם פחות מדברים עליו בלימודים.
תחום פחות מושך, “אטרקטיבי” או מוכר,
תחום שבאמת לא כל כך מדובר.
מוגבלות שכלית התפתחותית נשמע לרבים כמו משהו מרתיע,
ועד שלא מכירים אותם לעומק לא מבינים עד כמה זה מפתיע.
יש הרבה מטפלים שפשוט לא מכירים,
את העולם המופלא הזה של אותם “אנשים שקטים”.
ושלא נדבר חלילה על לעבוד עם אותה אוכלוסייה,
גם ככה שום דבר שאעשה לא יעזור לקידומה.
והפער רק הולך וגדל,
ומעט אנשים רוצים לבוא, להכיר ולנסות אפילו קצת לטפל.
נכון, זה לא כמו שלומדים לראיין את המטופל, ולשאול מה כואב,
נדרש פה קצת יותר לעבוד עם הלב.
להסתכל קצת מעבר על כל התמונה,
להבין שיש פה אנשים, שקצת מתעלמים מהם בחברה.
וזה שהם לא מבקשים או דורשים עזרה,
לא אומר שלא מגיע להם טיפול כמו לכל אחד אחר בסביבה.
ואולי הדבר הכי קטן שבו נעזור,
דווקא זה ישנה משהו כל כך משמעותי שבשבילו שווה לחזור.
הרי בסוף גם הם וגם אנחנו רוצים את אותו הדבר,
שיתייחסו אלינו בכבוד ולא כמו אל זר.
כתב: אמנון פיזיותרפיסט בכפר השיקומי עדי נגב- נחלת ערן
