שני (אזאוי) אלזם הייתה חלק בלתי נפרד מבית הספר עדי במשך שש שנים, טרם נישואיה. במהלך תקופה זו, היא נקשרה עמוקות לתלמידים, השקיעה בהם מכל ליבה, וליוותה אותם בדרכם. עם נישואיה, עברה להתגורר בשלומי שבצפון, מקום מגוריו של בעלה. הפרידה מהתלמידים ומהצוות לא הייתה קלה עבורה, אך המעבר התרחש מתוך שמחה והתרגשות לקראת פרק חדש בחייה.
אלא שאז, כעבור ארבעה חודשים בלבד, פרצה המלחמה בשמחת תורה. שני ובעלה, שהתארחו בחג אצל משפחתה בבית שמש, לא שבו לביתם שבצפון. “הדיווחים החדשותיים הזהירו מפני איומים על כל גבולות הארץ, והחשש גבר,” היא מספרת.
בתחילה, הם נשארו בבית הוריה במשך שבועיים, עד שהמדינה החלה לממן שהות במלונות למפונים, בהם גם תושבי הצפון. “בהתחלה זה היה מרגש, אבל עד מהרה מיצינו את החוויה. כזוג צעיר, חיפשנו יציבות, פינה משלנו.” בעקבות זאת, עברו לדירה קטנה במרכז העיר – צנועה מאוד, אך פרטית ומאפשרת תחושת עצמאות.
כמו אלפי מפונים נוספים, שני ובעלה נאלצו להתמודד עם מציאות חדשה שהכתיבה שינויים רבים – הסתגלות לאורח חיים שונה, מציאת תעסוקה והתמודדות עם חוסר ודאות מתמשך. אך לשני הייתה נקודת אור – מקום מוכר ואהוב לשוב אליו, מקום שהרגישה בו בבית.
“באחד הימים הראשונים שלנו בירושלים, הרגשתי צורך לצאת ולבקר את האנשים היקרים לי בעדי,” היא נזכרת. “כבר בכניסה לבית הספר, פנתה אליי שלומית, המנהלת, ושאלה אותי: ‘את מפונה? חזרי אלינו!’”
הצעתה של שלומית הגיעה ברגע הנכון. בעיצומו של מצב עמום ומבלבל, היא הציעה לשני יציבות. “באותו שלב לא הייתי במצב של תכנון עתידי – הכול היה לא ברור, ולא ידענו מה צופן לנו העתיד. אבל לפתע, נפתחה בפניי דלת של ודאות. מיד השבתי בחיוב.”
כך, שני שבה לעדי – למקום שהיה לה למשפחה. בעוד רבים מהמפונים נאלצו לחפש מסגרות חדשות ולנווט בתוך חוסר הוודאות, היא זכתה למצוא עוגן – עבודה מסודרת, חום אנושי, ותחושת שייכות.
גם היום, למעלה משנה לאחר פרוץ המלחמה, שני ובעלה עדיין מתגוררים בירושלים. “אנו מתגעגעים לביתנו המרווח בשלומי ולקהילה שבה היינו חלק, אך המצב בצפון אינו יציב, והעתיד עדיין לוט בערפל.”
ובינתיים? היא ממשיכה לשאוב כוחות מהצוות ומהתלמידים בעדי, ולמצוא ביטחון במקום שהפך, שוב, לבית.
