לפני כ16 שנים דרכה אביבה אברהם לראשונה בכפר השיקומי “עדי נגב נחלת ערן”. לאורך כל אותן שנים אביבה קמה בבוקר והגיעה לעבודתה כמטפלת בבתי הדיירים של הכפר. לפני פחות משנתיים הגיעה בעקבותיה גם עדנה, אחותה הקטנה של אביבה, לעבוד כמטפלת בכפר. הן זכו לקום בבוקר יחדיו לעבודה שכל כך אהבו, להיפגש בהפסקות לקפה ולהבין לעומק את רגעי השמחה והקושי של כל אחת בעבודתה.
“העבודה בכפר יכולה להיות מאתגרת אבל מספקת מאוד, גם עדנה וגם אני מאוד נהנינו. בכל מקום שהייתם שמים את עדנה היא הייתה מסתדרת. עדנה הייתה עושה לדיירות תסרוקות מושקעות כל בוקר, הן אהבו אותה כל כך”.
לו רק ידעו שבאותה שבת שחורה, בשבעה באוקטובר, זו תהיה המשמרת האחרונה שלהן יחד. כשאביבה הגיעה למשמרת בוקר, היא לא העלתה על דעתה כי אחותה עדנה, שזה עתה סיימה משמרת לילה ויצאה לכיוון ביתה – לא תגיע לשם לעולם.
ב07:03 בבוקר, כשהוכרז על מצב חירום באופקים, אביבה הסתגרה בממ”ד יחד עם הדיירים בניסיון להתקשר לבעלה ועדנה. בעלה סיפר לה ששמע צרור יריות ממש מחוץ לחלון ביתם וכי קבוצות מחבלים מסתובבות חופשי בעיר. באותן דקות אביבה ממשיכה להתקשר לעדנה, אך ללא כל מענה. בדיעבד תגלה אביבה כי אותן צרור יריות ששמע בעלה, היו מופנות אל רכבה של עדנה. עדנה נרצחה בדרכה הביתה על ידי חוליית מחבלים בעיר אופקים.
את הבשורה הקשה מכולן גילתה אביבה רק לאחר מספר ימים של חוסר וודאות, דרך תמונה שחברתה שלחה לה של הזוועות באופקים.
“היא כתבה לי תראי מה הולך באופקים ושלחה את התמונות. טשטשו את הפנים של ההרוגים בחלק מהתמונות, אבל כשראיתי את התמונה של עדנה, זיהיתי ישר את הלק שאחותנו הקטנה עשתה לה ביום חמישי שלפני. ידעתי בוודאות שזו היא למרות הטשטוש והכאוס שמסביב”.
אביבה עד היום שואלת למה שתיהן עברו באותה הדרך, בהפרש של 3 דקות ועדנה לא ניצלה גם. “אני מאמינה שלכל אחד יש את הגורל שלו ואלוהים רצה אותה איתו. לפחות יש לה מורשת, שלושה ילדים ובעל שיזכרו אותה תמיד. כל עוד מישהו זוכר אותה- היא חיה”.
הכפר השיקומי ״עדי נגב נחלת ערן״ כואב את לכתה הנוראית בטרם עת של העובדת עדנה מלקמו ז״ל.
נמשיך לזכור ולהנציח את חללי יום הזיכרון, נאחל החלמה מהירה לנפגעי פעולות האיבה- החיילים והאזרחים, ונתפלל לשובם של חטופינו לארצנו במהרה!
