תמונת נצחון

מאת: מאיר בן מאיר

כולנו מכירים היטב את דובר  צה”ל תת-אלוף דניאל הגרי. כולנו גם היינו מעדיפים להכיר אותו הרבה פחות טוב. הלוואי והיה נשאר כמעט אלמוני עבור רוב הציבור הישראלי. הגרי הפך, בעל כורחו,  מאז השבת המחרידה של ה- 7 באוקטובר לאורח קבוע בסלון של כל בית בישראל, חלק בלתי נפרד מחיינו. דרוכים וממתינים מול המסכים למוצא פיו, לעדכונים ולדיווחים שהוא מעביר בקול בוטח וסמכותי. את אחיו הצעיר של תא”ל הגרי, יוני,  איננו מכירים כלל. יוני הגרי, שנולד עם מוגבלות שכלית וגופנית, הוא מהדיירים הראשונים בכפר השיקומי “עדי נגב- נחלת ערן”. השבוע, בעיצומה של הלחימה, ביקר תא”ל הגרי את אחיו בכפר שהקים האלוף במיל. ויו”ר הסוכנות היהודית דורון אלמוג הקרוי על שם בנו, ערן, שנולד עם מוגבלות התפתחותית קשה ונפטר בגיל 23. ערן ז”ל נקרא על שם אחיו של האלוף במיל. אלמוג שנפל במלחמת יום הכיפורים. אלמוג, שאיבד 5 מבני משפחתו בפיגוע לפני 20 שנה במסעדת מקסים בחיפה, התבשר שוב בבשורות קשות וכואבות. במתקפת הטרור הברברית של החמאס נחטפו לעזה אחייניתו, חן אלמוג-גולדשטיין עם שלושה מילדיה: אגם, גל וטל. בעלה של חן, נדב, ובתם החיילת ים, נרצחו בכפר עזה. משפחת אלמוג לדורותיה. משפחה אחת שהיא הסיפור הישראלי שפרקיו מלווים אותנו בדמע ולא מרפים מספר חיינו: סיפור של כאב ותקוה, עקירה ונטיעה, גדיעה וצמיחה, שכול ואמונה, אובדן ובנייה, חורבן ותקומה.

דובר צה”ל הוא ללא ספק אחד מהאנשים הטרודים והעסוקים ביותר מאז פרוץ המלחמה. עיתותיו ממש אינם בידו. מלאכתו רבה, נטולת שינה, קשה ותובענית. פנאי הוא ביטוי חסר כל משמעות עבורו. אך דומה שתא”ל הגרי ביקש הרבה יותר מאשר לבקר ולדרוש בשלומו של אחיו, מעשה חשוב וראוי לכשלעצמו. עבורו ועבורנו זה הרבה יותר מביקור נימוסין משפחתי. הגרי ביקש להעביר מסר. הגרי ביקש לסמן נתיב ודרך. הגרי ביקש להתוות כיוון. ויש להודות- הוא הצליח עד מאוד.

טבעי היה לכאורה שתא”ל הגרי יבחר ויבקש לפרסם תמונה בה יתפס בעדשה מחובק יחד עם המילואימניקים הנפלאים שלנו בשטחי הכינוס או לחלופין שיצולם בשעה שהוא נואם בפני חיילינו גיבורי החיל נאום עידוד חוצב להבות טרם כניסתם לעזה. אבל הגרי בחר בתמונה שונה לחלוטין. ודומני שלא במקרה. מבחינת הפריים-  זו תמונה אנטי מלחמתית בעליל. בהיבט הצר שלה- זו תמונה נטולת פירור של מיליטריזם. הגרי הוא לבוש המדים היחיד בתמונה. הוא עומד מעל אחיו יוני הישוב בכסא גלגלים, ידו מונחת בבטחה, באהבה וברגישות אין קץ על כתפו. לידו עומד דייר נוסף בכפר ואנשי צוות מסורים. אין אפילו נגמ”ש או טנק אחד ברקע. אין זכר למקלעים ותותחים או ג’יפים שועטים. אך דוקא התמונה הזאת תעלה שוב ושוב מול עיני שנמתין להודעות דובר צה”ל. וביום מן הימים, אחרי המלחמה, שיזכירו את פועלו של תא”ל הגרי- זו התמונה שעבורי תזוהה איתו יותר מכל תמונה אחרת.

מי שחושב שהתמונה הפסטורלית והמעודנת הזאת עומדת בסתירה להצהרותיו הלוחמניות של הגרי על מיטוט והחרבת החמאס, טועה בגדול. מי שסבור שהיא אנטיקליימקס להתחייבויות החוזרות והנישנות שלו לחסל את חיות האדם שביצעו את הטבח הנורא, אינו מבין דבר. נהפוך הוא. זו תמונה מקבילה, משלימה, תומכת. זו לא תמונה של חולשה ורפיסות, אלא תמונה של כח, עוצמה, גבורה ואמונה בצדקת הדרך. תמונה שמבהירה היטב על מה ולמה אנחנו נלחמים ומוכנים לשלם מחיר יקר. מהם הרוח, המוסר והערכים שדוחפים ומניעים אותנו ושולחים אותנו באומץ, בעוז רוח ובתחכום לחלץ ולשחרר חיילת שבויה מעומק שטח האוייב. ומדוע האנושיות, קדושת החיים, החמלה ואהבת האדם שטבועים כה עמוק במורשת שלנו מעניקים לנו את הזכות ואף החובה המוסרית להכות ללא רחם במפלצות שקמו עלינו לכלותינו. הגרי, איש הצבא האגרסיבי והבלתי מתפשר שעומד על הבימה ונשבע בשם צה”ל ומדינת ישראל לרדוף עד חורמה את הטובחים הסדיסטים וחסרי צלם האנוש, הוא בדיוק אותו הגרי, האח הרגיש והאוהב של יוני מ”עדי נגב- נחלת ערן”. חד הם. בלתי ניתנים להפרדה.

בבוא היום, עם שוך הקרבות, יהיו חייבים בכירי צה”ל, יחד עם המנהיגות הפוליטית, לתת דין וחשבון, לשאת באחריות מלאה לכשלון הנורא,  ולרדת מהבמה בהכנעה. אני מאמין כי כך אכן יעשו. עכשיו אנחנו נותנים את כל הגיבוי והתמיכה לצה”ל ולמפקדיו. לכו בכוחכם זה והושעתם את ישראל. אנחנו בוטחים בכם כי תובילו אותנו לנצחון מכריע במלחמה על הבית. ואולי תמונתם של האחים תא”ל דניאל ויוני הגרי היא לא רק תמונה מרגשת. היא בעצם גם תמונת נצחון.