אמא אהובה שלנו.
את שהודעת לי בסוף מלחמת יום כיפור “ערן הלך, אין לנו ערן יותר“. שנתיים אחר כך, הישרת מבט למפקד חטיבת הצנחנים ואמרת לו שהוא יכול לתת לי את הפיקוד על הסיירת. שלא ידאג לכם. שאם אהרג, את ואבא תדעו להתמודד. שמדינת ישראל מעל כולנו.
את זאת שהודעת לי “אתם טסים לאנטבה” באותו יום חמישי ה-1 ביולי 1976, יומיים לפני המבצע, כשהגעתי הביתה מאימונים ברמת הגולן.
שבע שנים אחרי נפילת ערן, את היית זאת שבישרת למודי שמחבלים השתלטו על בית התינוקות במשגב עם. שהוא צריך לחזור מייד ליחידה, כי הצוות שלו הוא צוות הפריצה.
בכל שנות חיי לא שמעתי על אם שכולה ששולחת את בניה להילחם בלי דמעה בעין, בלי רטט בקול. ידעת על כל המבצעים החשאיים שמודי השתתף ושמרת בסוד את כל כתבי הצל”ש במגירה, בלי לומר לאף אחד. רק בשבעה על אבא גיליתי במקרה את המגירה הסודית שלך עם חמשת העיטורים ושמות הקוד המסתוריים.
נתת לי הרגשה שאת לא מפחדת משום דבר. העברת לנו את האומץ להתמודד עם כל מכת גורל. שאין שכול ואין בכי. שממשיכים קדימה. לתרגם את הכאב לעשייה, עשייה ועוד עשייה.
כשראית דמעות בעיני כשאבא נפטר, חיבקת אותי ואמרת “אל תתפרק לי פה. אצלנו לא בוכים“.
אני זוכר את הטלפון שלך ללוס אנג’לס, אז אחרי הפיגוע במסעדת מקסים בחיפה, יום לפני יום כיפור (3/10/2003 ).
הודעת לי בקול רך ויציב, שאין לנו יותר את זאביק, רותי, מושיק, אסף ותומר. שגלית, אורלי, אורן ועדי פצועים קשה. שאורן התעוור.
אוזניך הגדולות שמעו את ים הדמעות שלי. והקול שלך חיבק אותי מרחוק והעניק לי טיפונת מהכוחות העצומים שניחנת בהם.
כשהיינו מדברים על שבריריות החיים באירועים המשפחתיים היית מפטירה לעברנו בנון שלנטיות “בסוף כולם יילכו לים“. כאילו המוות הוא אפיזודה זניחה במסלול חיינו.
ההסבר היחיד שהצלחתי לתת לעצמי לפשר העוצמות האדירות שהפגנת כשכולם התפרקו, היה ההתמודדות שלך ושל אבא אז במלחמת העצמאות, כשכל כך הרבה נהרגו כל יום, ואתם המשכתם לקבור ולהילחם, עוטים על עצמכם שריון כבד של ציניות והומור שחור נוסח “נוחה נוחה חברנו ושכב לנצח שם, כמוך גם חיינו נקריב למען העם“.
אחרי שערן נהרג, בחרת להיות יו”ר יד לבנים בראשון לציון, קרוב לארבעים שנה, לגעת בשכול כל יום. לחבק מאות משפחות שאבדו את יקיריהם ולנסות לתת להן כוח ותקווה. בשקט, בצניעות. בלי מילים גבוהות. הפכת את בית יד לבנים לעוד מוסד חינוכי שמקיים כל יום פעילות למידה על אלו שנפלו באותו יום. כל יום לקום ולומר שהחיים יותר חזקים מהכל, שאסור להישבר, שיש דור צעיר שצריך לקבל מאיתנו אומץ, כוח ותקווה. לא בבכי ולא בנהי. בעשייה, עשייה ועוד עשייה.
אמא אהובה,
את האשה הכי אמיצה, הכי קשוחה והכי צנועה שהכרתי בימי חיי.
במוצאי שבת האחרונה כשבאנו לבקר אותך, כשאת שופעת סיפורים ונוסטלגיה, מספר שעות לפני הצינתור, ספרת לנו איך גערת ברופא שהגיע לקחת דם והתנצל בפניך שקשה לו. שהוא מצטער שמכאיב לך. “אם קשה לך, לך לנוח בבית” אמרת לו בקשיחות האופיינית.
מעולם לא התלוננת ולא התקרבנת. לא כשערן אחינו נפל, לא כשערן בננו אובחן עם מוגבלות קשה, לא כשערן בננו נפטר, לא כשביתנו שוהם נפטרה, לא כשעמית נהרג בתחילת השנה. מעולם לא התלוננת על שום קושי. לא כשהבריטים כלאו אותך בלטרון בשבת השחורה (29/6/1946), לא כשנפלו חברים במלחמת העצמאות ובמלחמות שבאו אחר כך.
אותו חיוך אמיץ שעיטר את פניך כשישבת על המגדל בקיבוץ נגבה העשנה והמדממת, כשהמצרים התחילו לסגת ב-12/7/1948 , אותו חיוך אמיץ שהוביל אותנו באוקיינוסים של כאב, נשאר על פניך עד שליבך פסק לפעום.
עמדתי דקות ארוכות ליד גופתך הקפואה, נותן דרור לדמעות שכלאת בתוכך כל חייך ושמעתי אותך אומרת לי שוב בקול רך ויציב “אל תשבר לי פה. אצלנו לא בוכים“.
וים הדמעות שלי הציף את מצחך עד שאזרתי אומץ לצאת החוצה כשבידי ערמת דפים המתארים בשפה רפואית את מה שהתרחש בבית החולים.
סליחה אימא שקצת חרגתי מהסטנדרטים שקבעת.
תודה שנתת לנו כל כך הרבה אומץ, אהבה ותקווה, להמשיך את מסע חייך, חיינו, כמו שהיית רוצה.
להמשיך לחיות באומץ חיים של משמעות. להמשיך ולהעניק אהבה וחום. להמשיך לחיות למען הדבר שאת, אבא וחברכם, דור תש”ח ראיתם כדבר הקדוש ביותר.
מדינת ישראל. הנס האחד אין שני. לנשוך שפתיים כשקשה ולהמשיך קדימה. עוד צעד קטנטן לעבר המקום הנשגב עליו חלמתם. לבנות כאן חברת מופת.
באהבה רבה
דורון
