“אני ממש נרגש להיות פה. אנחנו עושים הרבה “מה”, ובוקר כזה עונה על שאלה אחרת, לא “מה”, אלא “לשם מה”.
המהות של המדינה שלנו, מדינת ישראל, מדינה יהודית בארץ הזאת, היא לא רק להתקיים לשם הקיום, אלא גם להיות מדינת מופת. לקיים את הייעוד שלנו – להיות אור לגויים. אם יש נקודה אחת שהיא מגלמת את לב האור הזה, היא הדאגה לאנשים שלא יכולים לדאוג לעצמם.
הקמת המרכז השיקומי הוא מעשה היסטורי ענק, שפשוט נותן מזור למשפחות שגרות בדרום, ולא היה להם אפשרות מעשית להגיע, למרכז הארץ, וגם שם את הנגב חזק על המפה כדי שלכולם, לתושבי הנגב הנפלאים – יהיה מענה כמו לכל אזרח במדינת ישראל.
אנחנו בעוד שבועות מספר מציינים את יום העצמאות. זכיתי להעניק לדורון את פרס ישראל. לא היה לי שום קשר לבחירה.
באירוע, אני זוכר את מה שהוא אמר. אחרי שהוא דיבר הקהל נעמד בצורה חסרת תקדים, פשוט עמד על הרגליים ומחא כפיים במשך דקות ארוכות. אי אפשר היה להמשיך בטקס.
אני זוכר את דורון קצת נבוך, אני חושב שדורון ודידי מגלמים את כל מה שיפה בארץ הזאת. דורון, אחרי שהוא הקדיש את חייו לביצור ביטחון ישראל, במעשי גבורה בשדות הקרב, בפיקוד על דורות ודורות של לוחמים, תוך מחיר אישי עצום, של אובדן חברים, אחיו ערן ז”ל. הוא יצא לאזרחות, ומתוך הקושי, מתוך המכות, כי הקב”ה לא נותן לנו תעודת ביטוח שהכל יהיה בסדר, אין כזו תעודת ביטוח. יש קשיים, יש מהמורות.
השאלה היא לא אם יהיו קשיים ומהמורות, השאלה היא מה אתה עושה עם הקשיים והמהמורות. האם אתה נכנס, חלילה, לדכדוך, לרחמים עצמיים, או שאתה לוקח את המכה ויוצר אור, בונה תקווה ומתקן את המדינה.
הדרך של דורון ודידי אלמוג, היא דרך של קרן אור, תיקון ואהבה אינסופית לכל בן אדם לא משנה דעותיו. לא משנה מה דתו, לא משנה מה צבע עורו – כולם בני אדם פה. כולם בני אדם שמגיע להם כבוד, מגיע להם שיהיה מישהו ידאג להם.
זאת הדרך שכולנו חייבים לאמץ: להיות ביחד, לא לחפש את המפלג, לא לחפש את השוני. אנחנו שונים, ואתם יודעים מה – טוב שאנחנו שונים. כמה משעמם היה אם לכולנו היו אותן דעות.
יושב פה ניצן הורוביץ, שעושה עבודה מצוינת כשר בריאות. אנחנו מחזיקים בדעות שונות ,אבל משלבים ידיים למען אזרחי מדינת ישראל, מתגברים על המחלוקות ומצעידים את מדינת ישראל קדימה.
ועוד מילה לקראת חג החירות ומה שאני קורא שבוע הגבורה, התקופה הזו מיום השואה, דרך יום הזיכרון ויום העצמאות – הימים הנוראים הישראלים.
אמרתי, דומני באותו טקס דורון, ואני אחזור כאן, מדינת ישראל בעשור השמיני שלה.
זה הבית השלישי שלנו. היה לנו בית ראשון בתקופת דוד המלך, בית שני – וכשלנו. העם שלנו, אבות אבותינו נכשלו פעמיים, זו האמת. גם בבית הראשון החזקנו מעמד כמדינה מאוחדת רק 80 שנה, בשנה ה-81 רבנו והתפצלנו ואיבדנו 80% מהעם. מה שנקרא ‘ממלכת ישראל’. גם בבית השני, כיישות ריבונית שרדנו 75 שנה. אנחנו בני 74 עוד רגע. זה עשור שאנחנו חייבים לצלוח, ולא רק את העשור הזה. בעזרת ה’ לנצח נצחים.
הדרך היחידה שזה יקרה, אם כולנו נראה את טובת הממלכה, את טובת המדינה, מעל הטובה האישית שלנו ושל המגזר שלנו. אם לא נפחד לשבת עם אנשים עם דעות שונות, אם לא נקרא אחד לשני בשמות אלא נקשיב ונתווכח ונוסיף להתווכח אבל כוויכוח בתוך המשפחה. לא ויכוח של שנאה אלא ויכוח לשם שמיים שסופו להתקיים.
מה שקורה בבית הזה פה הוא מופלא. לפני כמה דקות ארזנו חבילות של “קמחא דפסחא” ביחד אנשים שונים, עם כיפות בלי כיפות, צבע כזה, צבע אחר – כולנו ביחד.
אז אני רוצה לאחל למדינת ישראל עוד מתנות כמו בית החולים השיקומי פה, עוד מתנות כמו הרוח הגדולה של דורון ודידי אלמוג ושל כל האנשים פה.
אנחנו נוכל לאויב מבחוץ, נוכל. זה לא גל טרור ראשון, אנחנו נתגבר. זה קשה. אבל כדי להתגבר אנחנו נהיה ביחד – ביחד עם ישראל.
אנחנו בעזרת ה’ ננצח, תודה רבה, חג פסח כשר ושמח. תודה רבה לכולם פה”.
