מוריה אוטמזגין, היא הפנים הראשונות שאנשים רואים כשהם נכנסים לתהליך שיקומי ארוך. מוריה, היא מזכירה רפואית בשיקום יום. היא יודעת לקרוא את המטופלים ומקבלת את כולם בלב אוהב וחיוך גדול שמצליח לרפא את הלב.
ספרי על עצמך:
“קוראים לי מוריה אוטמזגין, אני בת 33, גרה באופקים לבדי. הגעתי ל”עדי נגב – נחלת ערן” אחרי שסיימתי את תפקידי במשרד התחבורה, עבדתי כבקרית סמויה, נוזפת באנשים שמעשנים באוטובוס. חיפשתי עבודה עם משמעות, אבא שלי עובד פה המון שנים, 12 שנים, אבל היה לי חשוב להתקבל בזכות עצמי. הגעתי לראיון עבודה והתאהבתי. אני עובדת בכפר כבר ארבע וחצי שנים”.
את אוהבת את העבודה?
“כן, יש בעבודה הזו המון שליחות, יש בה סיפוק. אני האדם הראשון שהמטופלים רואים, שומעים, הפנים הראשונות שהם נתקלים בהן. אני רואה לא מעט אנשים שמגיעים לפה עייפים מהדרך שעברו, הם מגיעים ישר אליי בציפייה לטיפול. אני מתבוננת בהם ונותנת את החיוך הקטן בשביל לתת תחושה טובה, נותנת להם את המענה שהם צריכים, את העזרה”.
כמזכירה רפואית, איך את יודעת איזה מטופל מתאים?
“בעקבות השנים, רכשתי המון ידע. יש דברים שאני לומדת להכיר. אני משתדלת לתת לכל אחד תשובות נכונות, כאלה שלא יגרמו להם ללכת הלוך ושוב. כשמטופל מגיע לכאן, הוא צריך להביא לי הרבה מסמכים, את המסמכים אני מעבירה לרופאת שיקום, הרופאה מאשרת את הטיפול ואני מזמנת אותם לשיקום”.
התמודדת עם סיטואציה שהיית צריכה לומר למטופל שהוא לא מתאים לתהליך?
“לפי המסמכים אני יודעת איזה מטופל מתאים ולא מתאים לכפר. זה לא נעים, זה הרבה פעמים מסתבך, לפעמים אנשים בוכים בטלפון. אני מבינה אותם, ומנסה להסביר שזה מקצועי ולא אישי. הכי קשה זה להיתקל בהורים לילדים, שהתהליך שהם עוברים הוא תהליך מייסר, הילד שלהם הוא כל עולמם”.
איך זה לעבוד בכפר השיקומי “עדי נגב – נחלת ערן”?
כשהגעתי לכאן, אמרתי בסדר, אני מזכירה רפואית. אבל כשאת נכנסת, את יודעת בדיוק מה המקום שלך. את לא עונה סתם לטלפונים. זה הרבה מעבר, זה כואב, משמח ומחזק. לעבוד פה זה הרבה מעבר לעבודה. זה לקום בבוקר ולהבין שיש אנשים מולך, אנשים שזקוקים ללב שמח”.
משהו אחרון לסיום?
“כן, אני רווקה. אם יש לכם מישהו שיכול להתאים לי, אשמח להכיר ולשמוע”.
מה שבטוח, אנחנו ממליצים על מוריה, מכל הלב.
