פרידה כואבת מחברנו האהוב משה שטורם
שלחתי למשה תמונה של במת ההרמה החדשה שהיגיעה לכפר כשהוא כבר על ערש דווי. הרעיון היה שלו. “יש בכפר הרבה עבודות בגובה” אמר לי לפני מספר חדשים. “צריך במת הרמה. אני אלמד את האנשים להפעיל אותה”.
חשבתי שתמונת במת ההרמה תיתן בו כוחות מחודשים לנצח את המחלה. כל כך רצה להיות הראשון שיפעיל את הכלי החדש. להדריך צוות מפעילים בכפר להפעלה נכונה ולהסמיכם, כפי שלמד בחיל האוויר את תורת הטיפול במטוסי חיל האוויר. להקפיד על הבטיחות בעדי נגב-נחלת ערן כאילו מדובר במטוסי חיל האוויר. קלה כבחמורה. הקפדה על קוצו של יוד. וכשם שאהב מכונות ודקדק בהפעלתן, אהב את מושיקו ואת עובדי ודיירי הכפר. כל יום שלישי היה מגיע ליום התנדבות. רתם עוד חברים מחיל האוויר ללמד את תורת הבטיחות, לטפל במערכות כיבוי האש, לטפל במלגזה ובציוד החקלאי, לטפל בכל השלטים. יום שלישי בשבוע, היום עליו נאמר “פעמיים כי טוב” היה עבורו יום התנדבות קדוש.
דידי ואני הגענו למיטת חוליו בשעותיו האחרונות. הגוף כבר היה חלש, אבל הדיבור היה צלול ובהיר. שוב דיבר על בקרת איכות, הכנת תוכנית עבודה שנתית ורב שנתית לעבודה בגובה, לעבודה עם סולמות ומנופים, להפעלת הציוד, לבניית מערך בטיחות בכפר בסיוע המוסד לבטיחות וגהות, על נוהל קליטת עובד חדש.
כל כך רציתי שיגיע בעצמו לממש את חזון בקרת הבטיחות והאיכות עליו דיבר. “אתה תתחזק ותגיע להמשיך ולהוביל את החזון שלך יחד עם הצוות הנפלא שלנו. הצוות שכל כך אוהב אותך ומחכה לך”.
שעות ספורות אחר כך, גופו לא עמד לו יותר.
נמשיך את צוואתך משה יקר ואהוב. מי ייתן והאהבה שהבאת לעולם תעניק לכולנו עוד כוחות ותקווה.
דורון
