אחרי שלושה חודשי התנדבות בכפר “עדי נגב – נחלת ערן” חוזרת אלי למשפחתה בהולנד בתחושה ברורה. ביתה וליבה נותרים בכפר, בהולנד היא רק “תנפוש” קצת, תאגור כוחות ותשוב כדי להמשיך להתנדב במרץ.
אל דיירות הכפר נקשרה אלי עמוקות. כעת, כשמגיעה העת להיפרד, היא אינה מצליחה לעצור את הדמעות. רגע לפני החיבוק האחרון לפני טיסה מתיישבת אלי בכניסה לבית 8, מציינת שם אחר שם, מספרת כמה כל אחת מיוחדת, מבינה, נבונה והיכן היא נגעה בה בנפשה פנימה.
“אתן ילדות שלי, ומי שיגיד אחרת אינו מבין מאומה”, אומרת אלי, מושיטה לילדות קוקיות ססגוניות, שקנתה כמתנת פרידה, ומסדרת את תסרוקתן. “אני צריכה לשוב להולנד, אבל ליבי יישאר כאן אתכן עד שובי. אסדר כמה דברים, אערוך כמה תערוכות במוזיאון, הכל לא משנה. אל תהיו עצובות, אהובות שלי, אני כבר חוזרת!”
