מפי רב הכותל והמקומות הקדושים, הרב שמואל רבינוביץ
משפחה יקרה,
את העם שלנו, עם ישראל, לא ייסדו מלכים גדולים, לא מצביאים או מורדים. את העם שלנו הקימו אבות ואמהות.
מה זו ‘אמא’? אמא היא מקור של כוח. אמא היא מקור של חוסן. אמא היא הדמות הקרובה ביותר, האוהבת ביותר, המעניקה ביותר. זה קשר שאי אפשר לתארו במילים. “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” – האבא מלמד את המוסר ואת הליכות העולם. אבל את התורה, את העומק, את הזהות, את כל זה – אנחנו מקבלים מהאמא.
בשבתות האחרונות אנחנו קוראים בפרשיות השבוע על אמהות האומה – שרה, רבקה, רחל, לאה. כל אחת מהן הייתה יחידה, פורצת דרך, אמיצה. כל אחת מהן פעלה בידיעה עמוקה שהיא סוללת את הדרך לכל הנשים היהודיות שיבואו אחריה. תודעת שליחות היא שסייעה לשרה אמנו לעבור את המסע מארם נהריים ואת השנים הארוכות בלי ילד, היא שסייעה לרבקה אמנו לעזוב את בית אביה וללכת אל הלא נודע, היא שסייעה לאמותינו רחל ולאה להקים את בית ישראל בגלות.
תמי זיכרונה לברכה, חיה כל חייה בתודעה הזאת. תודעה של אם האומה. דורון סיפר לי פעם אחר פעם על ההורים שהיו דור מייסדי המדינה. דור הלוחמים של מלחמת העצמאות. תמי, לוחמת בפלמ”ח, שנולדה בשנה המרה של פרעות תרפ”ט, שנעצרה בשבת השחורה, שהתגייסה להילחם בקרבות של תש”ח ידעה היטב על מה ולמה אנחנו נלחמים. ידעה היטב “מה גדול היום הזה”, עד כמה שבריריים החיים שלנו כאן בארץ ישראל, ועד כמה עלינו לשמור עליה מכל משמר.
החיוך התמידי שהיה על שפתיה של תמי הסתיר מאחוריו צער גדול. סאת ייסורים שהייתה גדושה עד כאב. הפרידה מהבעל, הנפילה של הבן ערן במלחמת יום הכיפורים, הייסורים של הנכד ערן שנקרא על שם הבן ערן ולאחרונה מותו בתאונה של הנכד עמית. כל אחד מהאירועים האלה הוא קשה מנשוא. אני לא יכול לדמיין את המשמעות של כולם יחד…
אבל תמי הייתה חזקה יותר. היא לא נתנה לקושי ולצער לגרור אותה אל תהומות הייאוש. אחרי שערן נפל היא לקחה על עצמה להוביל את ארגון יד לבנים בראשון לציון. לא התפקיד הגדיר אותה – היא הגדירה את התפקיד. עוברת מבית לבית. ממשפחה שכולה למשפחה שכולה, במשך עשרות שנים. מנחמת ומחזקת. תמי המשיכה הלאה. היא המשיכה הלאה בכוחה האדיר של אם יהודיה. כמו אמותינו שרה, רבקה, רחל ולאה. מביטה באומץ אל המחר. הופכת את המר למתוק ואת הרע לטוב.
הרוח הגדולה של תמי של זיכרונה לברכה השפיעה על המשפחה כולה. כל אחד מהבנים תרם תרומה אדירה למדינת ישראל. זוהי מורשתה של תמי. זוהי מורשת כל אמותינו הקדושות. מורשת של שליחות. מורשת של אמונה. מורשת של תקווה. מורשת של אמא יהודיה.
דורון ודידי, חברים אהובים – בתוך מסע החיים שלכם, מסע של תהומות ושל פסגות, הרגע הזה הוא בודאי רגע קשה מאוד. השבת אנחנו נקרא על יעקב אבינו, שיוצא בשליחות אמו רבקה למסע ארוך וקשה. אחיו עשיו מאיים להורגו, אליפז האחיין מנשלו מכל רכושו ואנחנו מוצאים אותו לבדו, בלילה, שוכב על האדמה הקרה, מקיף את עצמו באבנים מפחד חיות רעות שמבקשות לפגוע בו, והוא חולם חלום “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה”.
יעקב לומד ומלמד שגם מהתהומות העמוקים ביותר אפשר לעלות לשמיים. גם מהכאב הנורא ביותר אפשר לצמוח ולהצמיח. שמקימי מעפר דל וגם מאשפות ירים אביון.
מסע החיים שלכם הוא מסע של סולם יעקב, הוא המורשת שקיבלתם מאמא תמי. המפעלים האדירים ובראשם הכפר השיקומי עדי נגב – נחלת ערן שהקמתם והעשייה המופלאה שלכם לזכר בנכם הם ההנצחה הראויה ביותר לאמא היקרה. אני יודע כמה הייתה גאה בכם ובכל המשפחה בחייה. אני יודע כמה גאווה תמשיכו להביא לה גם בעתיד. על הכפר השיקומי יחקק גם שמה אשר ברוחה נתנה לכם את הכח לעלות בסולם שראשו מגיע השמיימה, ולקחת אתכם מאות ואלפי משפחות עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים.
“והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה” בכל יום ובכל מעשה שלכם אתם עולים ומעלים את כולנו עוד שלב בסולם הזה. זה היה המסר אותו כולנו לוקחים מחייה המפוארים של תמי זכרונה לברכה. תמיד לעלות. תמיד להתעלות. באומץ, באהבה, בחיוך, בתקווה.
בת עמי תמיד היית בת לעם הנצח, בת לעם השליחות, בת לעם שאיננו מתייאש. תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
