כשנולד, נתנו לו את השם של ערן אחי שלא שב מהמלחמה. ציפינו שיהיה מוצלח מאיתנו. בגיל 8 חדשים ערן אובחן עם אוטיזם ופיגור קשה. השמיים נפלו. נדרשנו לעצב מחדש את חיינו. להמיר את החלום על הילד המוצלח, במאמץ מתמיד להסתפק בחיוך. שרק שיהיה מאושר. נשבענו לעולם לא להתבייש בו. לעולם לא להסתירו. לאהוב אותו בכל מאודנו ובכל נפשנו. לאחר מותו, לפני 9 שנים, הבנו שתיקון עולם פירושו, להעצים את האהבה שהועדנו לו, כדי לחולל שינוי עמוק בתפיסת האדם המוגבל במדינת ישראל.
חברה הישגית מודדת את בניה על פי סרגל של הישגים ויכולות, ואילו ילדים כמו ערן אינם יכולים לעשות מאומה בכוחות עצמם. הם מחוץ למשוואה. לא יסיימו גן ילדים, לא ישרתו בצה”ל, לא יגנו עלינו ולא יזכו להימנות על ההון האנושי של מדינת ישראל, שנציגיו המכובדים הם חברותי וחברי לקבלת פרס ישראל. ערן וחבריו חסרי אגו וחסרי כח. השאלה המתבקשת איננה מה הם מסוגלים לעשות אלא, מה אנחנו מסוגלים וצריכים לעשות עבורם, החלשים ביותר, אלו שכל הווייתם משקפת את זמניותינו ושבריריותינו כאן על פני האדמה.
הכפר שבנינו בנגב עם חברינו מעמותת עדי ושותפינו בממשלת ישראל, במועצה האזורית מרחבים, בקרן קיימת, ב-JNF , בקרן היסוד ועם תורמים נדיבי לב ובעלי מצפון מהארץ ומכל קצווי תבל, יועד להביא את צעקתם של ערן וחבריו לכל מקום, כדי ליצור אתוס חברתי חדש. מודל שילוב אחר.
מקום המעניק אהבה ובית חם לפגועים ולחלשים ביותר בחברה, לכל משך חייהם, ברמת החיים הגבוהה ביותר שניתן.
מקום המשלב שיקום, חינוך ותעסוקה לכל תושבי הנגב ללא הבדל דת מין או גזע.
מקום אוטופי שאהבת האדם מוקרנת ממנו בכל פינה.
מקום בו יהודים, מוסלמים ונוצרים חיים ביחד בהרמוניה גדולה.
מקום בו ההתנדבות, הנתינה, קבלת השונה והחריג, היא חלק מהנורמה היום יומית.
מקום שכל המבקר בו עובר טלטלה חריפה וזוכה לתובנה עמוקה שאפשר במדינת ישראל לקיים גם סובלנות, אהבה וכבוד הדדי כדרך חיים.
פרס ישראל הוא הצדעה ליחידי סגולה נבחרים. חברי וחברותי לקבלת הפרס מהווים מופת אישי של מצויינות, שקדנות וכישרון. כל אחד ממקבלי הפרס הוא מקור השראה להצטיינות וחינוך בני נוער רבים. בערב הזה מדינת ישראל מניפה גבוה גבוה שני דגלים חינוכיים חשובים. דגל המצויינות האישית ודגל המצויינות החברתית.
הון אנושי לבדו לא יוצר חברת מופת. לשם כך צריך ליצור הון חברתי המבוסס על ערבות הדדית ואהבת אדם המוקרנת בכל מקום. בגני הילדים, בבתי הספר, באוניברסיטאות, במגזר הציבורי, במגזר העסקי ובין נבחרי העם. כי על שנאת חינם חרב הבית ורק בכוחה של האהבה להעניק תקווה.
עוצמתה של החברה האנושית לעולם תבחן בעוצמתן של החוליות החלשות. ככל שנדע להעניק יותר תקוה לחלשים בקרבנו, למשפחות שחרב עליהן עולמן, לנכים, לפצועים, לנזקקים, לקשי היום, כך נהיה חברה חזקה יותר, סולידרית יותר. וככל שהרקמה האנושית תהיה חזקה יותר, כך תגדל גם הערבות הדדית והעוצמה הפנימית להתמודד עם כל משבר ואתגר.
“עולם חסד ייבנה.” חיזוק החוליות החלשות הוא הצעד הראשון במסענו לתיקון עולם חברתי. ביום שבו ילדים כמו ערן בננו, החלשים ביותר בחברה, יהפכו לעמוד הענן המוסרי שלנו, המנחה אותנו לפחות אגו, ליותר נתינה, ליותר התנדבות, ליותר עשייה למען הזולת, ליותר אהבה ללא תנאי, למען החלש והשונה, באותו היום נהיה אנשים טובים יותר וחברה טובה יותר. באותו היום נחזק את עצמאותנו ונהיה ראויים יותר להיקרא – חברת מופת.
בשם כל חברותי וחברי, כלות וחתני פרס ישראל, אבקש להודות על המעמד לו זכינו, להודות לנשיא המדינה, לראש הממשלה, לשר החינוך ואנשיו, לחברי ועדות הפרס, לשרי ממשלת ישראל, ליו”ר הכנסת וחברי כנסת ישראל, לנשיאת בית המשפט העליון, לראש עיריית ירושלים, ובמיוחד להודות לחבורת האנשים הנפלאה הפועלת איתנו ולצידנו, ותומכת בנו על כל צעד ושעל באהבה ובמסירות אין קץ, ובראשם בני משפחותינו וחברינו הקרובים ביותר.
תודה להורינו שנתנו בנו חיים, דרך ארץ ואהבה, וצעדו איתנו במסע חיינו במסירות ואהבה אין קץ.
תודה לרעייתי דידי, אהבת חיי.
תודה לבתנו, ניצן אלמוג, האחות של ערן, שמקדישה את חייה לשילוב האדם המוגבל בחברה.
תודה ואהבה לנכדינו קרני, אורי, ויהלי, קרני האור והתקווה שלנו.
ואחרון אחרון וראשון ראשון, לערן אלמוג בננו האהוב שעשה אותי איש אחר והיה צריך לעמוד כאן תחתי לקבל את פרס ישראל.
מי ייתן ומעמד פרס ישראל התשע”ו יהיה בבחינת צעד נוסף להמשך עשייה אישית וחברתית לקידומה של מדינת ישראל, למעמד של חברת מופת.
רוצים לקבל עדכונים על עוד דברים מרגשים שקורים כאן וגם לקחת חלק בעשייה? הירשמו ונעדכן אתכם!
